לקראת החופש הגדול ובכלל, הלכנו לבדוק איך ואם אפשר לאזן בין עבודה לחיים האישיים. פגשנו את הדס גילן, מי ששימשה במשך 9 שנים מנהלת המחלקה לפיתוח ארגונים בפילת, להבין איך עושים את זה נכון: מה האחריות שלנו כעובדים, מה אחריות המעסיקים ואיך איזון נכון תורם לכולם.
הכינו את המחברות כדי לעבור את הקיץ בשלום.
הדס היא אימא ל-2 בנות גדולות, סבתא, יועצת אסטרטגית, מאמנת כלכלית, יועצת זוגית, שימשה במשך 9 שנים מנהלת המחלקה לפיתוח ארגונים בפילת והרשימה עוד ארוכה. אז הבנו שהיא בדיוק האדם הנכון שיכול להסביר לכולנו על איזון בין חיים לעבודה, או בבאז וורד: ״work-life balance."
הדס גילן, יועצת אסטרטגית לארגונים
ברשותך, בואי נבין מה ההגדרה של work-life balance?
״אני לא רוצה לתת הגדרה, אני רק אגיד לך איך אני מסתכלת על זה. פעם הארגון היה ארגון והבית היה בית. היום הארגונים לא אמורים להיות רק מקור לפרנסה ולניהול קריירה, אלא לספק איזושהי מעטפת שנותנת לעובדים גם פרנסה, גם משמעות וגם שותפות בחיים שלהם. זה משליך על הנושא של איזון שכל-כך מדברים עליו בשנים האחרונות ויש על זה המון מחקרים. זה לא רק תפקיד של העובד לייצר איזון כזה אלא גם של הארגון.״
איפה האחריות של הארגון לאפשר לעובדים איזון כזה?
״אם בעבר הכול היה באחריות העובדים, היום הארגון צריך להיכנס לפעולה וליזום שיחות מראש. לבוא לעובדים ולהגיד להם: ׳אנחנו לפני החופש הגדול, אנחנו יודעים שיש לכם ילדים, בואו נראה איך מתארגנים ומנהלים את החופש בצורה נכונה. בואו נראה איך מתכננים את המשימות כדי שנוכל באמת להקל עליכם ולא רק בגלל המשימות שלנו׳. זה משהו שצריך להיכנס לשיחה של מנהל עם העובד שלו, כדי שזו לא תהיה הפתעה או איזה משהו מאוד מאוד מוכתב. יש פה גם אחריות של הארגון ליזום את התקשורת הזו וגם אחריות של העובד באמת להתכוונן מראש ולדעת איך הוא לוקח אחריות על ניהול המשימות שלו.״
ארגונים לא תמיד מבינים את היתרונות של לקיחת אחריות כזו. איפה הם בכל זאת נתרמים?
״היחס הזה שהארגון מפגין כלפי העובדים שלו, נותן תחושה גדולה של אכפתיות ושותפות. היתרונות הם גם בגיוס עובדים חדשים שחשוב להם לעבוד בארגון כזה וגם בשימור עובדים. מחקרים מראים שיחס כזה כלפי עובדים מעלה את התפוקות או לפחות לא פוגע. כשעובד מרגיש שמקום העבודה רואה אותו, הוא הרבה יותר מחויב. זה גם מפחית את נושא ההיעדרויות, כי כשעובדים במסגרת קשיחה יש המון המון היעדרויות.״
מה השתנה בעשורים האחרונים מבחינת האיזון בין חיים לעבודה?
״לפני עשור הנושא של איזון בין עבודה לחיים נתפס כ״פינוק״ של עובדים. כלומר איזושהי חוסר הבנה של העובדים, שהם עובדים במקום עבודה שמספק להם ביטחון תעסוקתי – לכן הם צריכים להתמודד עם כל ההשלכות של תקופות החופש במערכת החינוך. זה נתפס כאחריות של העובד בלבד. היום ארגונים שהם יותר בוגרים ועם אומץ ניהולי, מבינים שהם צריכים לתת לעובדים מעטפת הוליסטית כזאת שמאפשרת להם גם לעבוד, גם ליהנות בעבודה וגם לא לדאוג מכל נושא תהפוכות החופש. בכלל, הנושא של התקשורת הפנים ארגונית הייתה פעם הרבה יותר היררכית. היום יש הרבה יותר שיח והבנה של מנהלים שלעובד יש חיים שלמים מחוץ למקום העבודה.״
מאיפה הגיעה ההבנה הזו של איזון בין חיים לעבודה?
״זה התחיל עם הדורות החדשים שהגיעו, המילניאלז, וכל מי שבאו אחרי. ילדים שראו שההורים שלהם עובדים כל הזמן, שהעבודה מגדירה אותם, מרחיקה אותם מהבית, שהעבודה עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם. אותם דורות החליטו שהם לא רוצים לחיות יותר ככה. הם רוצים להיות יותר עם הילדים, רוצים שזה יהיה לגיטימי ליהנות בחיים, שיהיו להם תחביבים. פעם אנשים התגאו בזה שהם עובדים הרבה. היום כבר לא. אפילו יש מידה של זלזול כלפי זה.״
אז מה דור ה-y וה-z רוצים לעשות, אם לא לעבוד?!
״אנשים התחילו להיות מאוד רציניים לגבי התחביבים שלהם. התחביבים הפכו להיות עיסוק רציני: ספורט, בישול, נגינה. אנשים גם הבינו שהם לא חייבים לעשות את אותו דבר כל החיים. הם יכולים גם להיות מהנדסי תוכנה, גם לנגן בגיטרה וגם להשתתף במרתון. וכל אחד מהדברים האלה חשוב כמעט באותה מידה כמו עבודה. עבודה, כבודה במקומה מונח. היא מקור פרנסה, מקור גאווה ומקור לערך עצמי, אבל הדברים האחרים הם לא פחות חשובים.״
הבעיה היא שלא כל ארגון יכול לאפשר לעצמו להשקיע משאבים ברווחת העובדים, לא?
״בארגונים גדולים יש ממש יחס ישיר בין משאבי הארגון והקשר שלו כלפי העובדים. ארגון שיש לו משאבים יכול, יותר בנדיבות, לאפשר לעובדים יתרונות שארגונים קטנים וחסרי משאבים לא יכולים. אבל זו טעות, כי גם ארגונים קטנים יכולים לנהל נכון יותר, להיות יותר אכפתיים, יותר גמישים. החופש מגיע? בואו נראה איך מתכוננים אליו. זה לא מוריד אחריות מהעובדים להכין את המנהל מראש. לא להפתיע, לא להיעדר סתם ככה. אם יש בעיה צפויה, בוא תציף אותה לפני. יש פה אחריות משותפת.״
יש שיאמרו שגם ״כלוב הזהב״ שארגונים חזקים מספקים לעובדים, עם חדר כושר ומסיבות, זה לא בדיוק איזון חיים עבודה, אלא להיפך. זה עוד יותר מרחיק את העובד מחיי המשפחה שלו.
״מדברים על זה המון היום. וכן, יש איזושהי רגרסיה בנושא. אני יודעת על ארגון גדול שהחבר׳ה שם אומרים: ׳כל המניקור, המסיבות וכל השואו מסביב, בסוף אני מגיע הביתה ב-8 בערב. לא רוצה, אני אסתדר לבד. תודה רבה.׳ ויש עוד משהו, יש איזושהי נמאסות מהשפע הזה שזורקים על העובדים. תחושת קוואס מכל המסיבות והחגיגות. אתה יודע, תמיד יש איזו מטוטלת שהולכת מאוד מאוד לקיצוניות ואז באיזשהו שלב היא ככה מתייצבת. אבל קח לדוגמה רעיון פשוט ולא קשה להפקה של מעון יומי בזמן החופש. זה שוס אמיתי. חד משמעית זו עזרה מטורפת להורים. משהו שגם ארגון קטן יכול לעשות במעט תקציב.״
עם כל הטשטוש בין חיים לעבודה, איפה שמים את הגבול?
"אז היום, עם כניסת הדור הצעיר למקומות העבודה, יש הרבה יותר קשב לעצמי: ׳מה אני צריך, מה הגבולות שלי׳. הדור הצעיר הרבה יותר שומר על עצמו, מעז לשים גבולות. זה הרבה פעמים מאוד מפתיע מנהלים. אני טוענת, ממרום גילי, שיש לנו הרבה מה ללמוד מהם. הם נותנים פחות משמעות לכסף ויותר ליתרונות החברתיים. עובד שמרגיש טוב במקום העבודה שלו, יבוא פחות בדרישות של העלאות שכר וציפויות להטבות כספיות. אני חושבת שהדור של היום מלמד אותנו משהו מאוד חשוב שאנחנו אולי פיספסנו.״
מצד שני, הדור הצעיר מגיע עם כל הטכנולוגיה, הסמארטפונים והפלישה לחיים הפרטיים, גם אחרי שעות העבודה.
״זה נכון. יש המון דיבור על זה בקרב מנהלים היום. איפה עובר הגבול עם כל הוואטסאפים והטלפונים. הטכנולוגיה היום מאוד פולשנית. יש כללי נימוס וכללי עבודה שצריכים לשים גם בתקשורת הדיגיטלית: ׳עד מתי אני פונה לעובדים שלי, אם אני פונה, איך אני פונה אליהם׳. למשל, עלה לי עכשיו רעיון חשוב שאני רוצה לשתף עם העובד. האם אני חייב לשלוח אותו עכשיו? האם העובד צריך להגיב לי מיידית? מה הכללים בהתנהלות הארגונית? לשלוח מייל – האם לשלוח בסופ״ש? בלילה? מתי העובדים צריכים להגיב לזה? אם זה דחוף לך כמנהל, אולי כדאי שתכתוב עכשיו ותשהה את השליחה ליום ראשון? בסופו של יום צריך שיהיה מסר של כבוד כלפי העובד. כבוד לזמן ולמרחב.״
איך עניין הגבולות מתנהל במדינות האירופאיות?
״שם זה לא חדש. הנושא של הגבולות הרבה יותר ברור, האירופאי לא מתקשר לעובדים שלו אחרי שעות העבודה, הוא לא שולח להם סמסים בערב או בלילה ובוודאי לא בסוף שבוע. זה ממש נחשב ל׳לא ייעשה׳. מעבר לזה, אנשים באירופה, אולי חוץ מאיטליה, הרבה פחות צמודים לנייד שלהם. הטלפון נמצא בתיק ולא מתעסקים איתו. אין את הדחיפות הזו כמו בישראל.״
מה הנוסחה לתכנון נכון של work-life balance?
״בסופו של דבר זה נופל באמת על 3 דברים שהם נשמעים נורא טריוויאלים: תקשורת, הבנה ותכנון. אנחנו יודעים שהחופש מגיע, זו לא הפתעה. אז אנחנו מתכננים מראש, יחד עם העובד, איך נתנהל. לתקשר עם העובד: ׳איך אתה מתארגן? איזו עזרה יש לך? מתי יש לך מסגרות לילדים? מתי אין? איך אני יכול לעזור לך ואיך אתה יכול להמשיך לעבוד בצורה טובה כדי לסיים את המשימות שלך ושכולנו נצא נשכרים?׳. אולי צריך להקטין את המשימות בחופש, אולי, בגאנט העבודה, לשים בלוקים של חגים, אולי לנהל את החופשים – איך לא כל העובדים יצאו לחופש בבת אחת. בסופו של דבר מדובר בניהול נכון. זה מה שאני מלמדת אנשים וארגונים – לנהל ולא להתנהל.״
